About Him 
Photos Album 
Media Files 
Guest's Book 
Relative Links 
Contact Me 

Bookmark and Share

Yitzhak Rabin - Speeches        יצחק רבין - נאומים

Last Speech - 4 November 1995

Permit me to say that I am deeply moved. I wish to thank each and every one of you, who have come here today to take a stand against violence and for peace. This government, which I am privileged to head, together with my friend Shimon Peres, decided to give peace a chance -- a peace that will solve most of Israel's problems.

I was a military man for 27 years. I fought so long as there was no chance for peace. I believe that there is now a chance for peace, a great chance. We must take advantage of it for the sake of those standing here, and for those who are not here -- and they are many.

I have always believed that the majority of the people want peace and are ready to take risks for peace. In coming here today, you demonstrate, together with many others who did not come, that the people truly desire peace and oppose violence. Violence erodes the basis of Israeli democracy. It must be condemned and isolated. This is not the way of the State of Israel. In a democracy there can be differences, but the final decision will be taken in democratic elections, as the 1992 elections which gave us the mandate to do what we are doing, and to continue on this course.

I want to say that I am proud of the fact that representatives of the countries with whom we are living in peace are present with us here, and will continue to be here: Egypt, Jordan, and Morocco, which opened the road to peace for us. I want to thank the President of Egypt, the King of Jordan, and the King of Morocco, represented here today, for their partnership with us in our march towards peace.

But, more than anything, in the more than three years of this Government's existence, the Israeli people has proven that it is possible to make peace, that peace opens the door to a better economy and society; that peace is not just a prayer. Peace is first of all in our prayers, but it is also the aspiration of the Jewish people, a genuine aspiration for peace.

There are enemies of peace who are trying to hurt us, in order to torpedo the peace process. I want to say bluntly, that we have found a partner for peace among the Palestinians as well: the PLO, which was an enemy, and has ceased to engage in terrorism. Without partners for peace, there can be no peace. We will demand that they do their part for peace, just as we will do our part for peace, in order to solve the most complicated, prolonged, and emotionally charged aspect of the Israeli-Arab conflict: the Palestinian-Israeli conflict.

This is a course which is fraught with difficulties and pain. For Israel, there is no path that is without pain. But the path of peace is preferable to the path of war. I say this to you as one who was a military man, someone who is today Minister of Defense and sees the pain of the families of the IDF soldiers. For them, for our children, in my case for our grandchildren, I want this government to exhaust every opening, every possibility, to promote and achieve a comprehensive peace. Even with Syria, is will be possible to make peace.

This rally must send a message to the Israeli people, to the Jewish people around the world, to the many people in the Arab world, and indeed to the entire world, that the Israeli people want peace, support peace. For this, I thank you.






"תרשו לי לומר, שאני גם מתרגש. אני רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם, שהתייצב כאן כנגד האלימות ובעד השלום. הממשלה הזו, שיש לי זכות לעמוד בראשה, יחד עם חברי שמעון פרס, החליטה לתת הזדמנות לשלום, לשלום שיפתור את מרבית בעיות מדינת ישראל.


הייתי איש צבא 72 שנים. נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול וחייבים לנצל אותו למען אלה שעומדים פה, למען אלה שאינם עומדים פה, והם רבים בעם.


תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. ואתם כאן,בהתייצבותכם בעצרת הזו, מוכיחים עם רבים אחרים, שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. יש דמוקרטיה, יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות, כפי שהיו ב-92' ונתנו לנו את המנדט לעשות את מה שאנו עושים ולהמשיך בכך.


"אני רוצה לומר, שאני גאה בכך שהופיעו ויופיעו כאן נציגי המדינות שאנו חיים אתן בשלום: מצרים, ירדן ומרוקו, שפתחה לנו את הדרך לשלום. אני רוצה להודותמפה לנשיא מצרים, למלך ירדן, למלך מרוקו, שהם מופיעים כאן ומביעים את שותפותם אתנו בצעידה לשלום,


אבל מעל לכל - עם ישראל בשלוש השנים ויותר של קיום הממשלה הזו הוכיח, שניתן להגיע לשלום; שהשלום נותן פתח לכלכלה וחברה מתקדמת; שהשלום הוא באמת לא רק בתפילות. הוא קודם כל בתפילות, אבל הוא שאיפת העם היהודי. שאיפה אמיתית לשלום.


"יש אויבים לשלום, המנסים לפגוע בנו במטרה לטרפד את השלום. אני רוצה לומר, בלי כחל ושרק: מצאנו שותף לשלום גם בין הפלשתינאים - את אש"ף שהיה אויב והפסיק טרור. בלי שותפים לשלום אין שלום. נתבע ממנו למלא את חלקו בשלום, כשם שאנו נמלא את חלקנו בשלום, כדי לפתור את המרכיב המסובך, הארוך, הטעון רגשות יותר מכל, בכל הסכסוך הערבי הישראלי: הפלשתינאי-ישראלי.


"זה כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. אומר לכם את זאת מי שהיה איש צבא ושר ביטחון, ורואהאת כאבי המשפחות של חיילי צה"ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, במקרה שלי, אני רוצה שהממשלה הזאת תמצה כל שמץ, כל אפשרות, לקדם ולהגיע לשלום כולל. גם עם סוריה תהיה אפשרות להגיע לשלום.


עצרת זו חייבת לשדר לציבור הישראלי, לציבור היהודי בעולם, לרבים רבים בעולם הערבי ובעולם החיצוני, שעם ישראל רוצה בשלום, תומך בשלום - ועל כך תודה רבה לכם"


Acceptance of Honorary Doctorate from Hebrew University- June 1967

Mr. President, Mr. Prime Minister, Mr. President of the Hebrew University, Mr. Rector of the Hebrew University, Members of the Board of Governors, Ladies and Gentlemen:

I am filled with reverence as I stand here before the teachers of our generation in this ancient, magnificent place overlooking our eternal capital and the sacred sites of our nation's earliest history.

You have chosen to do me the great honor of conferring upon me the degree of Doctor of Philosophy, along with a number of distinguished persons who are doubtless worthy of this honor. May I be allowed to speak the thoughts that are in my heart? I consider myself to be here solely as the representative of the whole Israel Defense Forces: of the thousands of officers and tens of thousands of soldiers who brought the victory of the Six Day War to the State of Israel.

It may well be asked why the University should have been moved to bestow upon me the degree of honorary Doctor of Philosophy, upon a soldier in recognition of his war services. What have soldiers to do with the academic world, which stands for the life of civilization and culture? What have those who are professionally occupied with violence to do with spiritual values? The answer, I think, is that in this honor which you have conferred through me upon my fellow soldiers you chose to express your appreciation of the special character of the Israel Defense Forces, which is itself an expression of the distinctiveness of the Jewish People as a whole.

The world has recognized that the Israel Army is different from most other armies. Though its first task, that of maintaining security, is indeed military, it also assumes numerous tasks directed to the ends of peace. These are not destructive, but constructive and are undertaken with the object of strengthening the nation's cultural and moral resources. Our work in the field of education is well known: it received national recognition in 1966 when the army won the Israel Prize for Education. Nahal, which already combines military duties with work on the land, also provides teachers for border villages, thus contributing to the social development. These are only a few examples of the special services of the Israel Defense Forces in this sphere.

Today, however, the University is conferring on us an honorary degree not for these things but in recognition of the army's moral and spiritual force as shown precisely in active combat. For we are all here in this place only by virtue that has astounded the world.

War is intrinsically harsh and cruel, and blood and tears are its companions. But the war we have just fought also brought forth marvelous examples of a rare courage and heroism, and the most moving expressions of brotherhood, comradeship and even spiritual greatness. Anyone who has not seen a tank crew continue its attack even though its commander has been killed and its tank almost destroyed, who has not watched sappers risking their lives to extricate wounded comrades from a mine field, who has not witnessed the concern for a pilot who has fallen in enemy territory and the unremitting efforts made by the whole Air Force to rescue him, cannot know the meaning of devotion among comrades.

The nation was exalted and many wept when they heard of the capture of the Old City. Our Sabra youth, and certainly our soldiers, have no taste for sentimentality and shrink from any public show of emotion. In this instance, however, the strain of battle and the anxiety which proceeded it joined with the sense of deliverance, the sense of standing at the very heart of Jewish history, to break the shell of hardness and diffidence, stirring up springs of feelings and spiritual discovery. The paratroopers who conquered the Wall leaned on its stones and wept. It was an act which in its symbolic meaning can have few parallels in the history of nations. We in the army are not in the habit of speaking in high-flown language, but the revelation at that hour at the Temple Mount, a profound truth manifesting itself as if by lightning, overpowered customary constraints.

There is more to tell. The elation of victory had seized the whole nation. Yet among the soldiers themselves a curious phenomenon is to be observed. They cannot rejoice wholeheartedly. Their triumph is marred by grief and shock, and there are some who cannot rejoice at all. The men in the front lines saw with their own eyes not only the glory of victory, but also its cost, their comrades fallen beside them soaked in blood. And I know that the terrible price the enemy paid has also deeply moved many of our men. Is it because their teaching, not their experience, has ever habituated the Jewish people to exalt in conquest and victory that they receive them with such mixed feelings?

The heroism displayed in the Six Day War generally went far beyond that of the single, daring assault in which a man hurls himself forward almost without reflection. In many places there were long and desperate battles: in Rafah, in El-Arish, in Um-Kal Um-Kataf, in Jerusalem and on the Golan Heights. In these places, and in many others, our soldiers showed a heroism of the spirit and a courage of endurance which inspired feelings of wonder and exaltation in those who witnessed them. We speak a great deal of the few against the many. In this war, perhaps for the first time, since the Arab invasions in the spring of 1948 and the battles of Negba and Degania, units of the Israel Defense Forces in every sector stood few against many. Relatively small units entered long, deep networks of fortifications, surrounded by hundreds and thousands of enemy troops, through which they had to cut and cleave their way for many long hours. They pressed on, even when the exhilarating momentum of the first charge had passed, and all that was left to sustain them was their belief in our strength, in the absence of any alternative, and in the end for which the war was being fought, and the compelling need to summon up every resource of spiritual strength to continue to fight to the end. Thus our armoured forces broke through on all fronts, our paratroopers fought their way into Rafah and Jerusalem, our sappers cleaned minefields under enemy fire. The units which penetrated the enemy lines after hours of battle struggled on, refusing to stop, while their comrades fell to the right and to the left of them. These units were carried forward, not by arms or the techniques of war, but by the power of moral and spiritual values.

We have always insisted on having the best of our young people for the Israel Defense Forces. When we said "Ha-tovim la-tayis ("the best for the Air Force") and this became a standard for the whole army, we were not referring only to technical skills and abilities. What we meant was that if our Air Force was to be capable of defeating the forces of four enemy countries in a few short hours, it could do so only if it were sustained by moral and human values. Our airmen who struck the enemies' planes with such accuracy that no one understands how it was done and the world seeks to explain it technologically by reference to secret weapons; our armoured troops who stood their ground and overcame the enemy even when their equipment was inferior to his; our soldiers in all the several branches of the army who withstood our enemies everywhere despite the superiority of their numbers and fortifications: what they all showed was not only coolness and courage in battle but a passionate faith in the justice of their cause, the certain knowledge that only their personal, individual resistance against the greatest of dangers could save their country and their families, and that the alternative to victory was annihilation.

In every sector our commanders of all ranks proved themselves superior to those of the enemy. Their resourcefulness, their intelligence, their power of improvisation, their concern for their troops, and above all, their practice in leading their men into battle: these are not matters of technique or equipment. There is no intelligible explanation except one -- their profound conviction that the war they were fighting was a just one.

All these things have their origin in the spirit and end in the spirit. Our soldiers prevailed not by the strength of their weapons but by their sense of mission, by their consciousness of the justice of their cause, by a deep love of their country, and by their understanding of the heavy task laid upon them: to insure the existence of our people in their homeland, and to affirm, even at the cost of their lives, the right of the Jewish people to live its life in its own state, free, independent and in peace.

The army which I had the privilege of commanding through this war came from the people and returns to the people: a people which rises above itself in time of crisis and prevails over all enemies in the hour of trial by its moral and spiritual strength.

As representative of the Israel Defense Army and in the name of each and every one of its soldiers, I accept your appreciation with pride.


כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי הממשלה, נשיא האוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה, וועד הנאמנים, מורי ורבותי.

ביראת כבוד עומד אני לפניכם, מורי הדור, כאן, במקום הקדום מלא ההוד הנשקף אל בירת הנצח שלנו, וצופה אל פני במותיהן של קדמוניות עמנו.

ביחד עם אנשים דגולים אחרים, שבוודאי ראויים הם לכך מאד, מבקשים אתם לחלוק לי את הכבוד הגדול בהעניקכם לי את התואר – ד"ר לפילוסופיה. תרשו לי לומר לכם את אשר עם ליבי: רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים שהביאו למדינה את הנצחון במלחמת ששת הימים, כנציגו של צה"ל כולו.

יכולה השאלה להישאל, מה ראתה האוניברסיטה להעניק ד"ר של כבוד לפילוסופיה דווקא לחייל, כאות הוקרה על פעולותיו במלחמה.
מה לאנשי צבא ולעולמה של האקדמיה – המסמלת את חיי התרבות?
מה לאלו העוסקים לפי מקצועם באלימות ולערכי הרוח?

אלא שרואה אני בכבוד זה, שהינכם חולקים באמצעותי לחברי אנשי הצבא, הכרה עמוקה, שלכם, בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו.

מוסכם ומקובל בעולם, שצה"ל שונה מצבאות רבים אחרים. אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה היא המשימה הצבאית והבטחונית, הוא נוטל על עצמו שורה ארוכה של משימות המכוונות לעניני שלום, לא לחורבן כי אם לבנין ולהאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה.

מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להוקרת האומה כולה בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך בשנת תשכ"ו. הנח"ל המשלב את עבודת הצבא עם עבודת האדמה, מורות הספר הנרתמות למפעלי פיתוח חברתי וכיו"ב, הם רק מספר דוגמאות לייחודו של צה"ל בתחום זה.

אולם, היום, באה האוניברסיטה ומעניקה לנו תואר של כבוד כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מן המערכה הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בנצחון, שהפך כבר היום לפלא.

המלחמה היא ענין קשה ואכזרי מעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות אך דווקא במלחמה הזו שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצידם של גילויים אנושיים של אחווה ורעות ואפילו של שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק הממשיכים בתנופת ההסתערות כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה, חבלנים שסיכנו חייהם למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים, מי שלא ראה את הדאגה והמאמץ שמגלה חיל האויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מהי מסירות של חבר לחבר.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות ומתביישים לגלותה ברבים. אולם, מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים הישר לתוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעיינות של רגש והתגלות רוחנית. הצנחנים שכבשו את הכותל – עמדו נשענים עליו ובכו, וסימלית זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים.

אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות כאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו.

זאת ועוד. צהלת נצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, ניתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקידמיים, ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הנצחון, אלא גם את מחירו, חבריהם נפלו על ידם, מתבוססים בדמם. יודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב, נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. יתכן, שהעם היהודי מעולם לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח, ולכן הדבר מתקבל ברגשות מעורבים.

במלחמת ששת הימים היו גילויי גבורה הרבה מעבר להיסתערות החד פעמית הנועזת, המתפרצת ללא הרבה חשבונות. במקומות רבים מאד, התחוללו קרבות ארוכים ונואשים. ברפיח, ובאל-עריש, באום-כתף, בירושלים, ברמת הגולן, במקומות אלו וברבים אחרים, התגלה הלוחם של צה"ל בגבורת רוח ואומץ שבהתמדה, שאין איש שלא יעמוד משתאה מול התופעה האנושית המדהימה והמרהיבה הזו.

מרבים לדבר אנו על מעטים מול רבים. במלחמה זו, אולי לראשונה מאז פלישת צבאות ערב באביב תש"ח ומלחמות נגבה ודגניה, עמדו יחידות צה"ל בכל הגזרות, מעטים מול רבים ומשמעותו שקבוצות קטנות יחסית של לוחמים נקלעו לעיתים לתוך ים של ביצורים ערוכים ועמוקים, מסובבים מאות ואלפי חיילי אויב, כשעליהם לחתור ולהבקיע שעות רבות בתוך ים סכנות זה, גם לאחר שתנופת ההסתערות הראשונה, התנופה המלהיבה נפוגה, ונשאר רק ההכרח להאמין בכוחנו. ובלית ברירה שלפנינו וביעודה של המלחמה, ולהערות את כל משאבי הכוח הרוחני, כדי להמשיך וללחום עד סוף הדרך.

כך התמיד חיל האויר והפליא מכותיו על האויב, כך הבקיעו ופרצו השריונאים בכל הגזרות, כך לחמו הצנחנים ברפיח ובירושלים, כך פינו אנשי חיל ההנדסה שדות מוקשים עמוקים תחת אש האויב. הפלוגות שבקעו את הקווים והגיעו לסוף הדרך, לאחר לחימה של שעות על שעות, כשהם חותרים הלאה והלאה ומימינם ומשמאלם נופלים חברים רבים והם הולכים הלאה קדימה – רק קדימה! הפלוגות האלה נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים לא על גבי הנשק או הטכניקה הקרבית.

תמיד תבענו את הטובים ביותר לשורותיו של צה"ל כשאמרנו – הטובים לטייס, וזה ביטוי שהפך למושג, לא התכוונו רק לבחינה הטכנית, לכשרון הכפיים ולאומץ הלב, התכוונו לכך, שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חיילות האויב של ארבע מדינות תוך שעות ספורות, חייבים להיות להם ערכים של טוב מוסרי, ערכים של טוב אנושי.

הטייסים שפגעו במטוסי האויב במידה כזו של דייקנות עד שאין איש בעולם מבין איך זה קרה ומחפשים לדבר פרושים טכנולוגיים בתחומי הנשק הסודי, השריונאים שעמדו והיכו באויב אף כאשר איכות ציודם נחות היה, הלוחמים בזרועות האחרים של צה"ל יכלו לאויב בכל מקום על אף עדיפותו וביצוריו, כל אלו לא גילו רק אומץ קרב וקור רוח, אלא אמונה עזה בצידקתם, ידיעה שרק החלצותם האישית על הגדולה שבסכנות, תבטא לארצם ולמשפחתם את הנצחון, שבאם הוא לא יושג, פירוש הדבר – כליה.

זאת ועוד – בכל הגזרות בלטו בעדיפותם המפקדים של צה"ל בכל הדרגים, על פני מפקדי האויב. התושייה, התבונה, הנכונות, כושר האלתור, הדאגה לחייל, ובעיקר, ההליכה קדימה לפני פיקודיהם: כל אלה אינם טכניקה או עניינים של חומר, אין להם הסבר סביר, אלא במונחים של הכרה עמוקה במוסריותה של מלחמתם. גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח.

התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצידקת עניננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם – זכותו של עם ישראל לחיות חייו במדינתו – חופשי עצמאי בשלום ובשלווה.

צבא זה שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו בעת המלחמה הזו, מהעם בא ואל העם חוזר – עם המתעלה בשעת דוחק ואשר יכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן.

כמייצגו של צה"ל, בשם החיילים כולם אני מקבל בגאווה את הוקרתכם.



Copyright (c) 1998-2009 Yaron Segman. All rights reserved.

Yizhak Rabin - יצחק רבין


Valid HTML 4.01 Transitional Valid CSS!